ביהמ"ש: סרבן גט ישלם פיצוי של 200,000 ש"ח לכל שנת סרבנות

הקדמה

1.         עניינו של פסק דין זה הוא תביעה נזיקית במסגרתה עותרת התובעת, אשתו של הנתבע, לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,076,000 ש"ח בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט פיטורין החל מיום 1/1/2000 ועד ליום הגשת התביעה. כמו כן נתבע סך של 682 ש"ח ליום מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין או קבלת הגט, המוקדם משניהם וכן סך של 682 ש"ח ליום מיום מתן פסק הדין ועד ליום קבלת הגט.

הנזקים הלא ממוניים שנתבעו על ידי התובעת הינם בגין: עגמת נפש, בושה, סבל, אובדן הנאות החיים, פגיעה באוטונומיה ואובדן הסיכוי להקים מערכת זוגית חדשה, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר במשפחה דתית.

הנזק הממוני שנתבע הוא בגין הפסדים שנגרמו לתובעת עקב ניהול ההליך המשפטי, היותה מפרנסת יחידה והעדר יכולת לקבל הנחות והקלות כחד הורית.

התובעת ביקשה שביהמ"ש יפסוק לה בנוסף לסכומים הנ"ל גם פיצוי מוגבר בסך של 100,000 ש"ח, כפי שנפסק בפסקי דין אחרים שנתנו ביחס לסרבנות גירושין.

במסגרת הסיכומים עתרה התובעת לקבלת הסך של 1,600,000 ש"ח (200,000 ש"ח לשנה מיום 1.1.00) בתוספת הסך של 100,000 ש"ח פיצויים מוגברים ובסה"כ נתבע סך של 1,700,000 ש"ח.

2.         יצוין, כי במועד מתן פסק הדין לא קיים ביחס לנתבע פסק דין של בית הדין הרבני המחייב אותו להתגרש מהתובעת, למרות שכב' בית הדין הרבני קבע בעבר ב- 2 פסקי דין שהנתבע חייב להתגרש ואף ניתנה החלטה לאכוף את הנתבע לתת גט באמצעות סנקציות שהוצאו כנגדו על פי חוק.

רקע

3.         א)         המדובר בצדדים שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1983 ונולדו להם 6 ילדים. במועד

מתן פסק הדין 2 מהילדים עדיין קטינים.

ב)         לגרסת התובעת, הקרע בין הצדדים החל בשנת 1999. ממועד זה הצדדים התגוררו בחדרים נפרדים.            

ג)          מאז שנת 2002 הנתבע אינו מתגורר בבית, כאשר הצדדים חלוקים באשר לסיבה שגרמה לעזיבת הנתבע את הבית.

ההתנהלות בבית הדין הרבני

4.         א)         ביום 4.4.02 הגישה התובעת תביעת גירושין בביה"ד הרבני (להלן: " ביה"ד").

ב)         ביום 28.7.03 קבע ביה"ד שלמרות שלא נמצאו ממצאים ביחס לאלימות של הנתבע ומדובר בנתבע שרוצה בשלום בית, הרי שהתובעת מואסת בנתבע, ואף הנתבע אישר שהתובעת נגעלת ממנו. "על כן, על אף שאין לחייב את הבעל בגט ( יעויין פס"ד רבניים כרך ז' עמוד 4), על כל פנים מצוה על הבעל לגרש את האשה....". ביה"ד דחה אמנם את תביעת הגירושין של התובעת, אולם קבע כי "מוטל על הבעל מצוה לגרש את האשה ולהכנס למו"מ לגירושין".

ג)          ביום 12.9.04 קבע ביה"ד כי יש לחייב את הנתבע בגט וכי הנתבע משתמש בגט כדי לנקום ולעגן את התובעת: "לאחר שמיעת הצדדים, נראה לנו, שאין לקבל את טענות הבעל, כי רצונו בשלום בית. הרי הבעל הוא זה שעזב את הבית לפני כשנתיים וחצי כשלא היה כל צו המחייבו לעזוב את הבית. גם בזמן שהצדדים התגוררו יחדיו, בחר הבעל לישון בסלון ולא עם אשתו במשך 3 שנים. כל התקופה הנ"ל (1/2 5 שנים) לא עשה הבעל כל פעולה או מעשה שתוכיח ותראה שרצונו השלום בית. לדעתנו יודע הבעל שאין מקום לשלום בית, אלא שבוחר הוא את המצב הנוכחי ורצונו להנציח את המצב, ורק עניין של נקמנות מונע מלגרש את האישה, ורצונו הוא שהיא תמשיך להתעגן. ואין לתת יד למצב זה שבו האישה מתעגנת בחינם מתוך יצר נקמנות, ועל כן, יש לחייב את הבעל בגט."

ד)         ביום 2.11.04 הגישה התובעת לביה"ד בקשה לכפיית גט על הנתבע.

ה)         ביום 19.1.05 ניתנה החלטה ע"י ביה"ד כי יש לעכב את חיובו של הנתבע בגט מאחר והנתבע הודיע שמוכן לגרש את התובעת באם יקבל את חלקו בדירה ולכן אין לראותו כסרבן גט.

ו)          התובעת ערערה על ההחלטה הנ"ל לביה"ד הרבני הגדול אשר קבע ביום 7.6.05 כי